עו”ד אורי דניאל: “מתי ניתן לערער לבית המשפט העליון על פסק בוררות?”
מהו מעמדו של ידוע בציבור כיורש של בן הזוג שלו, אם אותו בן זוג, בשעת פטירתו, היה נשוי (היסטורית, רישומית) לאדם אחר? או, במילים אחרות, האם ידוע בציבור יכול לרשת את בן הזוג שלו, אם בן הזוג רשום ברבנות כנשוי לאדם אחר, אף אם אינו מקיים איתו יחסי זוגיות?
הדילמה
מקרה מעניין העוסק בדיוק בשאלה זו הגיע לפתחו של משרד עו”ד אורי דניאל ושות’. מדובר בזוג שהיה נשוי ונפרד, ומסיבות כאלה ואחרות לא ניתן גט כהלכתו בין בני הזוג. כל אחד מבני הזוג שנפרדו הלך לדרכו והמשיך בחייו, ללא הגירושין הרשמיים. האישה קיימה יחסי זוגיות עם לקוח המשרד במשך כ-40 שנה, כשפורמלית, ברבנות היא הייתה רשומה כאמור כנשואה לבן הזוג הראשון, לו נישאה כהלכה בשעתה. ברבות הימים, אותה אישה נפטרה. נשאלת השאלה: האם בן הזוג האמיתי (הידוע בציבור) יכול לרשת אותה?
על אף שהתשובה האינטואיטיבית חייבת להיות: ‘בוודאי, באופן מוחלט’, הרי שהחוק מציב דילמה לא פשוטה. למרות שהזוגיות הקודמת נפסקה כבר לפני 40 שנה והזוגיות בין הידועים בציבור קיימת כבר 40 שנה, עדיין הסבך החוקי גדול ולא פשוט, ואותו נפרט.
אמות המידה הבסיסיות
חוק הירושה תוקן בשנים האחרונות, ומכוח התיקון, ידוע בציבור יכול לרשת את בן הזוג שלו לאחר פטירתו. השאלה המתעוררת במקרה שציינו, היא מה קורה אם בן הזוג נותר נשוי באופן פורמלי לבן זוג קודם. הדילמה מוצאת את פתרונה (הלא תקין והלא שלם לעניות דעתנו) בסעיף 55 לחוק הירושה. סעיף זה מסביר את זכות הירושה של הידוע בציבור ונקבע בו, בין יתר תנאיו, תנאי מסכם במילים אלה: “…ובלבד שלא היה (הנפטר) נשוי לאדם אחר בעת פטירתו”. בתי המשפט נדרשו לפרשנות המושג ‘נשוי’, מכיוון שלזוגיות, אפילו לצורכי חוק הירושה, בסעיפים שונים, יש פרשנות שונה. לפעמים זוגיות תקום ותעמוד על סמך יחסי ידועים בציבור ולפעמים לא ונדרשים נישואין רשומים.
המקרה שהגיע לביהמ”ש העליון ולא הוכרע
יש לציין בהקשר זה, כי עד כה, הסוגיה המדוברת לא הגיעה לבית המשפט העליון לצורכי הכרעה ויצירת הלכה מחייבת, אלא רק בפשרה שאליה הגיעו הצדדים מיוזמתם:
מדובר באישה שהייתה ידועה בציבור של גבר שמקיים איתה יחסי זוגיות מזה כ-40 שנה ונפרד מאשתו הפורמלית בהתאמה, לפני 40 שנה. כשהגיעה העת להשיב על השאלה מהם יחסי הכוחות בין הידועה בציבור לבין האישה הרשומה מבחינת חוק הירושה, ראה בית המשפט המחוזי את עצמו כבול למילות החוק בסעיף 55 ופירש את הביטוי ‘נשוי’ כפשוטו, נשוי על פי ההלכה.
בית המשפט המחוזי עורר אמנם את הדילמה שאין ספק שהנישואין הפורמליים האלו הם אינם זוגיות ובוודאי שאותם צדדים לא ראו עצמם כבני זוג, שהרי זוגיות צריכה להחזיק תכנים, ערכים ושיתוף, שלא התקיימו – אך בית המשפט המחוזי לא ראה את עצמו מוסמך להכניס תכנים לפי שיקול דעתו לתוך הביטוי ‘נשוי’ שמצוי בסעיף 55 לחוק הירושה, למרות הדילמה של יחסי זוגיות בני 40 שנה עם הידועה בציבור.
התיק הגיע לבית המשפט העליון, ולמרבה הצער לא ניתנה בו הכרעה – משום שהצדדים הגיעו לפשרה ולפיה הידועה בציבור קיבלה חלקים מעיזבון בן זוגה, הידוע בציבור שלה.
ובחזרה למקרה שלנו
היכרותנו וניסיוננו עם הדין, המהות ועקרון תום הלב החלים בשיטת המשפט שלנו, מביאים אותנו למסקנה שהמקרה שבו פתחנו לא יסתיים כפי שהסתיים מקרה זה, בפשרה, ולו רק משום שבית המשפט העליון אמר את דברו, שפסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא פורמליסטי מדי ולא נותן ביטוי לזוגיות המהותית של הידועה בציבור.
עולה על דעתנו (וממילא גם שוחחנו עם פרקליטי הצדדים בתיק ווידאנו זאת) כי בית המשפט העליון הביע חוסר נחת רב מפסק הדין של המחוזי במקרה הקודם שתיארנו, והבהיר שלא ייתכן שנישואין פורמליים שעברו מהעולם מבחינה מהותית לפני למעלה מ-40 שנה, יכשילו את זכות הירושה של הידועה בציבור. אמנם כל מה שאמרנו עד כה הוא בגדר בדיקה וחקירה אקדמיים, מכיוון שהכרעה של בית המשפט העליון בנושא זה לא קיימת. התשובה האינטואיטיבית ברורה לנו, אבל למרבה הצער, לא נקבעה הלכה מחייבת של העליון.
בתיק שלנו, בית המשפט כבר הביע את דעתו שגם הוא רואה את עצמו כבול למילות החוק, מכיוון שמדובר בטריבונל ראשון שלא מוסמך לקבוע הלכות מחייבות (בשיטת המשפט הישראלית, רק בימ”ש עליון קובע הלכות מחייבות). “לכן נראה שאנו צועדים את כל הדרך לבית המשפט העליון, כדי לייצר סוף סוף את ההלכה הדרושה בעניינים מסוג זה”, הסביר עו”ד אורי דניאל.
לסיכום
בבואו של בית המשפט להכריע למי זכות הירושה, עליו להתייחס לשני צדדים: הצד האחד, הוא הזוגיות הממושכת עצמה, שעלינו להוכיח אותה בראיות. הצד השני הוא סיבת ההימנעות או המניעה למתן הגט לאותם נישואין היסטוריים. קביעה פורמליסטית שבן הזוג הנשוי היסטורית הוא היורש, אף אם היה קרע בין אותם בני זוג שנותרו פורמלית נשואים, ואין, ומעולם לא הייתה כוונת הורשה אליו, ואין איתו כל קשר (למשל ביחסי עגינות), היא תוצאה שמחטיאה את המהות של היחסים ושל הדין, כעניינים בעלי תוכן וערך.
נסיים במילותיו של כב’ נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, בדיון נוסף, מזרחי נ’ מדינת ישראל: “…מילותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכבשם באמצעות מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק”. אנו סבורים שבית המשפט העליון, בבואו להגשים את המטרות, התכליות והערכים שפירטנו מעלה, ייצור את ההלכה הדרושה בעניינים אלה.
מובן שכל הדילמה לא הייתה צצה, לו בני הזוג הידועים בציבור היו עורכים צוואה – שכן בצוואה, המצווה יכול להוריש את עיזבונו לכל מי שיחפוץ.
תכנים קשורים נוספים
