תקדים במשפט הישראלי: נחקר שמסר עדות שקר נקנס ב-50 אלף שקל
הלקוח שאותנו ייצגנו במקרה דנן הנו גבר בעל חזות דתית, אשר רכש מרשת מרפאות “ד.ק.” את הזיכיון לפתיחתו של סניף בעיר עפולה. הזכיין שילם את דמי הזיכיון הנדרשים ואף מימן את עלויות השיפוצים אשר הסתכמו במאות אלפי שקלים. לימים, התעורר בין הרשת לזכיין ויכוח עקרוני בשאלה האם הוא רשאי להפעיל את העסק ולשווקו, בין היתר באמצעות עמידה בדלפק הקבלה הנמצא בסניף. ראוי לציין כי השאלה המהותית הזו עלתה על הפרק על רקע העובדה שהקליניקה העניקה שירותים לקהל יעד שהורכב רובו ככולו מנשים.
במהלך ההתדיינות המשפטית עלתה במלוא עוזה שאלת פרשנותו של הסכם הזיכיון תוך שימת דגש על הזכויות והחובות שאותם הוא מקנה לזכיין. מרשינו, הזכיין, טען כי לא זו בלבד שמעולם לא נאמר לו שאין באפשרותו להפעיל באופן אישי את העסק אותו רכש ממיטב כספו, כי אם גם שההפך המוחלט הוא הנכון – הצגנו לבית המשפט את החוזה בין הצדדים ובו הוכנס במיוחד לבקשתו של הזכיין סעיף מיוחד המתיר לו לעשות כן.
הרשת מצדה טענה טענה נגדית והגישה תביעה שכנגד בגין סגירתו של הסניף – בבית המשפט השלום נדחו שתי תביעות באופן הדדי.
פסק הדין של בית משפט השלום התבסס איפוא על שני נימוקים עיקריים: ראשית, תביעת הזכיין לקבלת פיצוי אובדן רווח נדחתה משום שבכל הנוגע לשאלת ההכנסות, קבע בית המשפט כי מצג ההכנסות שהוצג לזכיין ע”י הרשת (בסך של כ-40,000 שקלים לחודש) לא מחייב לאור העובדה שהוא לא שולב בסופו של דבר בחוזה.
בהמשך הדברים קבע השופט, שעה שהיה עליו להתמודד עם סעיף מפורש המתיר לזכיין להפעיל באופן אישי את הסניף, כי בטרם חתם על החוזה, ידע הזכיין שמדובר בעסק שנסמך בעיקרו על “תנועת נשים” – ובמילים אחרות על קהל יעד נשי ברובו. במילים אחרות, קבע השופט כי המצג שראה הזכיין, גובר על מה שכתוב במפורש בחוזה.
עם קבלתו של פסק הדין בבית משפט השלום, הגשנו לבית המשפט המחוזי ערעור בטענה שפסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על כשל לוגי שלא ניתן להתעלם ממנו: מחד גיסא, בית המשפט לא קיבל את המצג העובדתי (שיעור ההכנסות הצפוי שהציגה הרשת בעת שכנוע הזכיין להתקשר איתה בהסכם הזיכיון) שקיומו לא מוטלת בספק. בה בעת ומאידך גיסא, היה בכוחו של מצג אחר לשיטתו של בית המשפט (שהזכיין “ראה” כי סניפים אחרים מופעלים ע”י נשים), לבטל סעיף מפורש שהוכנס לחוזה ולפיו מותר לזכיין לנהל ולהפעיל את הסניף שרכש.
לשמחתנו ובסופו של דבר, אימץ בית משפט המחוזי את טענתנו וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום, על אף העובדה שהיה זה ערעור על פסק של ממצאי עובדה שבפסק דין – מהלך נדיר מאוד בזירה המשפטית. בסופו של דבר הושבו לזכיין אותו ייצגנו כספים שהוציא במסגרת רכישת הזיכיון.
תכנים קשורים נוספים
