בכלי התקשורת המרכזיים בישראל פורסם בימים האחרונים על תביעתו של חבר הכנסת אביגדור ליברמן כנגד כתב חדשות 10, אור הלר, בגין הוצאת לשון הרע. התביעה מגיעה לאחר שהכתב הצבאי אמר באופן מרומז במהלך שידור, כי ליברמן היה המדליף של טיוטת דו”ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן. עורך הדין המייצג את ליברמן שלח מכתב לחדשות 10, כדי לקבל התנצלות מהלר, אך במערכת סירבו לחזור בהם מהנאמר.
במערכת החדשות נמסר בתגובה לתביעה על סך 140 אלף ש”ח, כי הלר פרסם את הדברים בשמם של גורמים בכירים במערכת הביטחון. גורמים אלו, לדברי המערכת, הצביעו על ליברמן כמי שהדליף חלקים מהדו”ח. כמו כן, נטען על ידי חדשות 10, כי התגובה של ליברמן הובאה בשידור באופן נרחב.
במקרה זה מדובר בתביעת דיבה ובהקשר זה, יש כמה משוכות שצריך לעבור כדי להצליח בתביעה. עו”ד אורי דניאל מבהיר כי חשוב ביותר לציין את המשוכה הראשונה: יש להוכיח שדבר הפרסום, יש בו באמת ובתמים כדי לפגוע בשמו הטוב של מושא הפרסום. לא כל אמירה, גם אם אינה נוחה לכל אוזן, פוגעת בשם הטוב. לענייננו, נצא מתוך הנחה שהדלפה של דו”ח חסוי אכן פוגעת בשם הטוב, על אף שבהתנהלות משטרים דמוקרטיים, לא בטוח שניתן להוכיח שהאמירה פוגעת בשם הטוב. כמו כן, יש לעתים שהמדליף ייחשב דווקא כגיבור, ע”ע פרשת אדוארד סנודן.
מתוך הנחה שחצינו את משוכת הפגיעה, ישנה פנייה לשתי הגנות נפרדות הקיימות בחוק איסור לשון הרע.
סעיף 14: הגנת אמת בפרסום (והעניין הציבורי)
ברגע שמה שפורסם הוא אמת, והיה בו עניין ציבורי, ממילא יש כאן הגנה מצוינת מפני הליך התביעה. חשוב לציין שבעבר הייתה הבנה שגויה של המושג ‘הגנת אמת דיברתי’ – לפרסם משהו אמיתי, בניגוד לאינטואיציה שכביכול יש בכך הגנה מספקת, הוא לא מספיק. ניתן לפרסם משהו אמיתי, אבל אם לא היה בו אינטרס ציבורי, הדבר עלול לפגוע במפרסם בחיובו על נזק שהפרסום גרם. כלומר, לא כל מה שאמת, מותר לפרסם. כלומר במילים אחרות: ההגנה היא מצטברת וכפולה – א. הפרסום צריך להיות אמיתי ב. ושהיה בו עניין ציבורי.
נתיב הטיעון של אור הלר לא נוגע באופן ישיר ל’אמת דיברתי’ אלא להגנה אחרת. ברמה המשפטית הפורמלית, אור הלר טוען כי מישהו אמר לו.. והרי אם מישהו אמר לי, שמישהו אחר עשה פעולה או מעשה, הדבר נקרא ‘עדות שמיעה’. זה המקרה כאן, והוא עדיין לא אומר שליברמן הוא המדליף באמת. כמובן שבמהלך המשפט, אם ההליך מגיע בכלל למשפט, ניתן להביא את אותו עד, ואם בית המשפט יאמין לו שליברמן הוא המדליף, ישנה הגנת ‘אמת דיברתי’, אבל עוד לפני כן, יש להלר הגנות טובות אחרות, וטובות מספיק.
במאמר מוסגר: בפרשת ‘וידוא ההריגה’ (התביעה נגד אילנה דיין ומערכת עובדה) – כשהתיק הגיע לבית המשפט העליון לאחר שאילנה דיין חויבה בלשון הרע, בית המשפט העליון קבע הלכה חדשה בשם ‘האמת לעיתה’. הגנה זו חלה על אמצעי התקשורת. כלומר: אם אמצעי תקשורת פרסם מידע שעומד בקריטריונים המעניקים הגנה, גם אם בסוף הדרך יסתבר שאובייקטיבית אין מדובר באמת, הרי שעל מנת להקנות הגנה בזמן הפרסום, מספיק שאמצעי התקשורת האמין שהדבר שפורסם על ידו נכון וכי הוא ביצע פעולות לבדוק את אמיתות המידע.
סעיף 15: הגנת תום הלב
עוד אורי דניאל מסביר כי הגנה זו מורכבת ומונה המון אירועי משנה של פרסומים. אחד מסעיפי המשנה נוגע לפרסום בתקשורת. כדי להוכיח תום לב לגבי ידיעה שפורסמה בתקשורת, ישנו נטל הוכחה. החוק קובע שמה שצריך לבדוק הוא שהפרסום לא חרג מגבול הסביר באותן נסיבות. למשל: פרסום הכולל פרטים שאינם נחוצים לפרסום ומיותרים לא ייכללו במסגרת המידע המוגן. כל עוד הפרסום נעשה בצורה סבירה, יש חזקה שהפרסום נעשה בתום לב.
אם נקט המפרסם בהליכים סבירים כדי לברר אם הידיעה שעומדת להתפרסם היא אמת או לא, גם אם הדבר שפורסם אינו אמת – ישנה הגנה. אבל אם לא בוצע בירור ואם המפרסם לא האמין באמיתות הדברים, אזי שמטבע הדברים נשללת ההגנה של אמת בפרסום וגם של תום לב.
נושא חשוב בהקשר של סעיף 15: אם גוף תקשורת פרסם מידע העשוי להחשב לשון הרע, וביקש את תגובתו של מושא הכתבה, הוא יוצא ידי חובתו. גם אם לאחר הפרסום דורש מושא הכתבה לפרסם את תגובתו לאמור בכתבה, וגוף התקשורת נענה לכך ומפרסם תגובתו, יש לו הגנה והוא יוצא ידי חובתו.
לעניין ההתנצלות שביקש ליברמן
כשבית המשפט מגיע לפסוק פיצוי לאחר שהוכחו כל היסודות ללשון הרע, ולהעריך את גובה הנזק, עליו לשקול את השאלה אם הייתה התנצלות, מה היה מועדה ואם ההתנצלות היא פרופורציונלית לפרסום לשון הרע (כלומר למשל: האם שודרה ב’פריים טיים’ כמו דבר לשון הרע, האם שודרה בגודל מספק בעיתון? וכו’). למעשה, ההתנצלות היא רק נימוק להפחתת גובה הפיצוי – ולא תשנה לגבי השאלה אם היה לשון הרע או לא.
לסיכום
להערכת עו”ד אורי דניאל, נראה שלא קיימת תשתית משפטית ועובדתית מספקת שעליה אפשר להשעין תביעה כנגד גוף תקשורת בנסיבות האמורות ביחס לליברמן ואור הלר, בהנחה שבוצעו הבדיקות המתאימות לפני הפרסום, ובמיוחד כשתגובתו של ליברמן הובאה יחד עם הפרסום.